<h1>אהל מועד שער השבת דרך ד'</h1>
<h2>דף יח.</h2>
ומגבל עפר חייב משום לש.
ואין גבול במורסן ובאפר ולא בכיוצא בהן, אבל מד"ס אסור.
<h2>דף יט.</h2>
שום ובוסר ומלילות שריסקן מבע"י מותר להניחם בכלי ומשקה יוצא מאליו שכל שנעשה מעצמו מותר ולענין משקה היוצא מהם דצריך דיכה אסור במחוסר שחיקה בלבד מותר פי' ג' מלאכות נעשות בשום ובוסר ומלילות והם ריסוק דיכה שחיקה, תחילה מרסקין אותן והיינו בקוע הפרי ושבירתו לחלקים גסים ואחר דכים אותם עד אשר דק ואחר שוחקים שקורין מולדא ובשאינן מחוסרין אלא מלאכה אחרונה משקה היוצא מהן מותר ובזיתים וענבים יש שתי מלאכות ריסוק וסחיטה ואין בהם דיכה ואם ריסקן מבערב והטעינן קורה מבע"י הואיל ואינן מחוסרין אלא סחיטה המשקין שיצאו מעצמן מותרין אבל לא יגמור בידים ובסוף דין זה יתבאר זה היוצא מהענבים בעוטים.
<h2>דף יט:</h2>
פסק לענין גיגית מלאה ענבים בעוטים ויש שם הרבה יין צלול מע"ש אע"פ שגם בשבת עדיין יוצא מהן יין מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית שהיין היוצא בשבת מתבטל ביין שיצא כבר כגון שאינו יוצא אלא מעט מעט שהרי אם היה לבדו אותו יין מעט היוצא לא היה עליו שם יין ולפיכך אינו אוסר ובטל בשאר היין שהואיל ולא היה שם יין באותו מעט היוצא קרינא בי' מין בשאינו מינו ומותר אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין ומאי דאמרינן ריבה אסור היינו כי ליכא יין צלול מע"ש. וענבים שדרכן היטיב והוציא היין ונתנו שם מים לעשות תמד מותר למשוך מהם כיון דסחטן היטב ומותר לשתות ממנו בשבת ואפי' לא נתנו שם מים אלא היין מתמצה וזב מאליו מותר כיון דסחטן היטב בתחלה שכל דבר הבא מעצמו לפני השבת מותר ואין כאן איסור משקין שזבו. תשו' לרשב"א הנדוכין ברגל מחוסרי דיכה הם ותמד היוצא מן היין מותר שמתבטל ברוב כעצים שנשרו מן הדקל וכיון שלא נתברר האיסור מותר אע"ג דהוא דבר שיש לו מתירין, ואם תאמר הא אין מרסקין דברד, ויש לומר דשאני מרסק בידים, אי נמי התם מעיקרא שלג והשתא מים.
<h2>דף מא:</h2>
אע"פ שדבר שאינו מתכוין מותר כמו שנתבאר אי הוי פסיק רישיה ולא ימות ואפילו פסיק רישיה דלא ניחא ליה ורבים חולקים ע"ז וזה הפסק להרב ר' אשר מלוניל פסיק רישי' דניחא ליה בההיא מלאכה חייב והיכא דלא ניחא ליה פטור אבל אסור דכמקלקל הוא. היכא דלא אכפת ליה כגון תולש עולשין לאכילה בקרקע של חבירו שהוא מתקן אלא שאינו צריך לאותו תיקון לר"י חייב ולר"ש פטור ויש פסיק רישיה שאין המלאכה אסורה אלא מדרבנן כצירוף וכיוצא בו והיכא דלא מכוין שרי ר"ש אפי' לכתחילה וביאור דין הראשון הוא שתולש עולשין בקרקע שלו אע"פ שמכוין לאכילה ולא לנקות ולתיקון הקרקע חייב שתים כיון דארעא דידיה וצריך לאותו תיקון ומלאכה שצריכה לגופה היא ואפילו ר"ש מודה בה, וכן מל במקום בהרת אע"פ שאינו מכוין לקוץ צריך קרא למשרייה ומשום דאיסור תורה הוא וכיון דמודה ר"ש בפסיק רישיה עשו את שאינו מתכוין כמתכוין וכן הממעט ענפי הדס בי"ט ואפי' לקטן לאכול היכא דלית ליה הושענא אחריתי דפסיק רישיה הוא והוא התיקון שצריך. דין שני פסיק רישיה דפטור והוא המפצע חלזון פי' שדוחקו בידו להוציא דמו ר"י אומר פציעה בכלל פסיק רישיה ופירש"י התם משום דנטילת נשמה הוי קלקול אצל דם הצריך לצביעה לא מחייב משום נטילת נשמה אע"ג דפסיק רישיה הוא וכן החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור על הגומא לדברי הכל מפני שהוא מקלקל, הנה מצאנו שיש פסיק רישיה דפטור מחטאת אפי' לר"י. דין ג' פסיק רישיה שנחלקו בו היכא דהוי תיקון אלא שא"צ כממעט ענפי הדס בי"ט לאכול ויש לו הושענא אחריתי או תלש עולשין בשדה חבירו שהוא מתקן אלא שא"צ לאותו תיקון דר"י מחייב דהא קאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ור"ש פוטר. דין ד' כגון צירוף כדאמר גבי כלי נחושת [מ"א ע"ב] אם נתן לתוכו מים צוננים והא קא מצרף ומלאכה זו אינה אסורה אלא מדרבנן והיכא דלא מכוין שרי ור"ש שרי אפי' לכתחילה ור"י אוסר כדאי' בפ' כירה ע"כ.
<h2>דף מב.</h2>
מלאכה שא"צ לגופה מותרת כר"ש, וזהו שאמרו בכל השבת כולה הלכה כר"ש ובדבר שאינו מתכוין בפי' נקבע הלכה כר"ש ולרבה ס"ל כר"ש במלאכה שא"צ לגופה בענין תינוק מת וכיס תלוי בצוארו דפטור מתרוייהו ודעת הגאון ר"י לא נתברר יפה במלאכה שא"צ לגופה והר"מ מחמיר בה, ונראה לע"ד לומר דמדאשכחן דרבה ס"ל כר"ש הלכתא כותי' ואע"ג דאמימר ורבינא ור"א סברי כר"י הואיל ואינהו ס"ל אפי' בדבר שאינו מתכוין כר"י ואיפסיקא בפי' הלכתא כר"ש בדבר שאינו מתכוין הכי נמי אמרינן במלאכה שאינה צריכה לגופה ומ"ש בפרק מי שהחשיך [קנ"ז, ע"א] בכל השבת כולה הלכה כר"ש הוא כלל גדול לכל הדברים כר"ש בין לדבר שאינו מתכוין ובמלאכה שא"צ לגופה ובמוקצה.
<h2>דף מו:</h2>
תניא גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.
<h2>דף נ:</h2>
הטומן לפת או צנון להשתמר בקרקע אם מקצת עליו מגולין נטלין בשבת ולא חיישינן אם העפר ניזוז מאליו ואין לאסור משום שמא יבא להשוות גומות דבשדה מיירי דלא איכפת ליה אם יש שם גומות.
<h2>דף נא:</h2>
אין מרסקין השלג ולא הברד פי' אין משברין אותן לחתיכות בשביל שיזובו המים ואסרו זה משום שמוליד בשבת ודומה למלאכה שבורא המים הללו אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה כדי לצננה ואפילו הניחן בחמה ונפשרו ואפי' כנגד המדורה מותרין דלאו נולד הוא ואינו דומה למשקין שזבו משום שאלו אפי' בעודן קרושים תורת משקין עליהם לכל דבר ובעה"ת אוסר משום נולד (ואסור) [ואוסר] ליתן קדירה שמנוניתא כנגד המדורה משום שמתחלה עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול והוי נולד וקשה בשומן שכיון שלעולם אוכל הוא אפי' לרסק ולסחוט לכתחילה מותר שהרי פירות שאינן בני סחיטה סוחטין לכתחילה, הלכך קדירה שקרש שמנוניתא בין כנגד החמה בין כנגד מדורה מותר להפשירה שהרי ממילא אתי דומיא דלתוך הכוס ומשום חימום לא מתסר דאולודי הפשר בלבד הוא זה, כ"כ הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף סט:</h2>
כתוב בתורה [שמות כ'] וביום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה ובמהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד ובכל יום ויום אינו עושה מלאכה ואפי' הוא עני אלא כדי פרנסתו מאותו יום אבל לא יעשה מלאכה כלל אם יש לו במה להתפרנס ואותו יום שמשמר יהא ניכר לו בקידוש והבדלה שאפי' ביום שמשמר יכול לילך חוץ לתחום עם שיירתו, היה יודע סכום הימים שיצא עושה כל מלאכה שירצה בכל יום שמיני וכן לעולם ביום היתר על שביעית שהרי בודאי יום שיצא לא היה בשבת.
<h2>דף עג.</h2>
מה הן אבות מלאכות ששנינו בפ' כלל גדול אבות מלאכות ארבעים חסר א', ואלו הן, הזורע החורש הקוצר המעמר הדש הזורה הבורר הטוחן המרקד הלש האופה הגוזז את הצמר המלבנו המנפצו הצובעו הטווה המסך העושה שתי בתי נירין פי' שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר לצנ"ש בלע"ז, האורג שני חוטין הפוצע שני חוטין ופי' פוצע מנתק, הקושר המתיר, התופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד השוחט המפשיט המולח המשרטט העור במקום שרוצה לחתכו או לסימן, הממחק פי' שמגרר שערו, המחתך פי' שמקצר העור לרצועות, הכותב שתי אותיות, המוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות הבונה הסותר המכבה המבעיר המכה בפטיש פי' וחייב משום גמר מלאכה, המוציא מרשות לרשות, אלו אבות מלאכות מ' חסר אחת ויש לכל אחת מאלו תולדות ומעביר ד' אמות ברה"ר הוא בכלל מוציא מרשות לרשות. [ע"ב] כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינם נקראו אבות מלאכות וכיצד הוא ענינם הזורע והזומר גפנים ונוטע ומבריך ומרכיב כולם לצמח דבר מתכוין וכולן מלאכה אחת הן, וחורש וחופר ועושה חריץ ענין א' הם ועד"ז שאר האבות ופי' בגמ' זורה בורר ומרקד למה נחשב בג', זה הכלל יהא בידך כל מקום שאמרו חייב הוא באב מלאכה או תולדה של תורה, אסור [הוא] מדרבנן ויש תולדה לכל אבות מלאכות.
המרקד בשבת כגרוגרת בשבת חייב והלש כגרוגרת חייב.
<h2>דף עג:</h2>
החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה אבל אסור לעשות כן לכתחלה.
דיני הקוצר תניא בפ' כלל גדול הקוצר תבואה והבוצר ענבים ומוסק בזתים וזורה בתאנים כולן מלאכה א' הן והעושה אותן בהעלם א' אינו חייב אלא א'.
המעמר חייב ואין עמור אלא כשלוקח הדבר שנתלש וה"ה במקום שנתגדל שם וזהו כעין קמה קצורה שמעמר השבלים ומיהו הר"מ אוסר לאסוף אפי' בבית פירות ולקבצם יחד ובדין זה אבאר עוד בנ"ז מדרך ז' בע"ה.
המנפץ הפשתן מהגבעולין חייב והמנפץ בצמר גפן להוציא צמר מבין גרעינים כמו שעושין בקשת שקורין ארקייאר ה"ז חייב משום דש שבולין עושין להוציא החשוב מתוך הפסולת.
הזורה הבורר המרקד ענינם דומה זה לזה ומונין אותם ג' לפי שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה.
<h2>דף עד.</h2>
פסק לר"ח שלשה דינים יש לבורר לאלתר בין שבורר אוכל מתוך פסולת בין שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובורר מין ממין ואלו הן בנפה ובכברה חייב בקנון ותמחוי פטור אבל אסור ביד מותר לכתחילה בד"א בבורר לאכול לאלתר אבל בבורר להניח אפי' לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב ואפי' לא בירר אלא ביד והבורר פסולת מתוך פסולת ומתוך האוכל ואפי' ביד לאלתר חייב ושיעור לאלתר הוי מה שמסיב לאותה סעודה בלבד שהוא סועד בפת שבורר.
שני אוכלין אחד נאכל חי ואחד לא נאכל אלא במבושל כשבורר זה שנאכל חי מזה הוי כבורר אוכל מתוך פסולת וחייב.
הבורר תורמוסין מפסולת שלהם חייב ששליקתו עם הפסולת ממתקו וכשבוררו ממנו נעשה כבורר פסולת מתוך האוכל.
<h2>דף עד:</h2>
והקוטם בכלי ואפי' בדבר הראוי למאכל בהמה אסור כמו שאמרו האי מאן דפריס סילקא דמי לטוחן ואסור.
ומותר לפרר לחם שאין טחינה אחר טחינה ולרסק דבילה וגרוגרות בשבת בעץ הסכין וביד הפרור מותר ואינו חושש הואיל ומרסק ע"י שינוי.
כל דבר שאדם שוחק במכתשת כתבלין וסממנים ה"ז טוחן וחייב. המחתך ירק אפילו תלוש חייב משום טוחן.
<h2>דף פא:</h2>
ואסור לפנות בשדה ניר.
צרור שעלו בו עשבים מותר לטלטלו כדי לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב.
עציץ נקוב שיש בו זרעים אסור לטלטלו בשבת, היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות אסור משום שדומה לתולש וכל מחובר אסור לטלטלו אלא צרור שעלו בו עשבים בלבד התירו לטלטל כדי לקנח בו משום כבוד הבריות ואותן קדרות שזורעין בהן עשבים לריח טוב אסור לטלטלן בשבת אפי' אינן נקובות דכלי חרס אפי' אינו נקוב יונק מן הארץ, ורוב המפ' אסרו לטלטל בין של חרס בין של עץ ואע"פ שר"ת אומר שאין משום תולש בקדרות של חרס בשאינן נקובות מ"מ כל המחובר אסור לטלטלו.
<h2>דף פב.</h2>
עשבים ארוכים דראוין לקנוח בלא תלישה מותר לקנח בהם שלא אסרו להשתמש במחובר אלא באילן או בקנים כמו שיתבאר.
<h2>דף צג:</h2>
מלאכה שא"צ לגופה מותרת כר"ש, וזהו שאמרו בכל השבת כולה הלכה כר"ש ובדבר שאינו מתכוין בפי' נקבע הלכה כר"ש ולרבה ס"ל כר"ש במלאכה שא"צ לגופה בענין תינוק מת וכיס תלוי בצוארו דפטור מתרוייהו ודעת הגאון ר"י לא נתברר יפה במלאכה שא"צ לגופה והר"מ מחמיר בה, ונראה לע"ד לומר דמדאשכחן דרבה ס"ל כר"ש הלכתא כותי' ואע"ג דאמימר ורבינא ור"א סברי כר"י הואיל ואינהו ס"ל אפי' בדבר שאינו מתכוין כר"י ואיפסיקא בפי' הלכתא כר"ש בדבר שאינו מתכוין הכי נמי אמרינן במלאכה שאינה צריכה לגופה ומ"ש בפרק מי שהחשיך [קנ"ז, ע"א] בכל השבת כולה הלכה כר"ש הוא כלל גדול לכל הדברים כר"ש בין לדבר שאינו מתכוין ובמלאכה שא"צ לגופה ובמוקצה.
<h2>דף צה.</h2>
החולב חייב משום מפרק.
המחבץ, פי' שנותן בחלב מה שמקפיא אותה חייב משום בורר.
חלות דבש בזמן שדבוקות בכוורת אסור לרדותן מכוורתן משום שבות לפי שנר' כמעקר דבר מגידולו נתלשו מן הכוורת מותר לרדותן וכן דבש הצף בכוורת מותר אפי' בשבת.
המרביץ הבית אע"פ שמשוה גומות מותר דכל דבר שאינו מתכוין אפי' לכתחילה מותר, וכן הדין בכבוד הבית ולא הוי פסיק רישיה שאין בכל כיבוד השוואת גומות ולא ברובם והלכך מותר לטלטל מכבדות של תמרה אפי' מחמה לצל הואיל וכיבוד מלאכת היתר הוא זה הפסק לדעת הגאון ר"י ואהר"א אומר שאינו מותר אלא בית שנתכבד מע"ש ואין שם עפר ולא קליפין אלא משום שיער פולין או פירורין רוצה הוא לכבד, והרמב"ן אומר שיש לאסור משום שמזיז עפר אלא שבמקום סעודה דהוי ליה גרף של רעי מותר דלא לצטער מהבלא, אי נמי אפשר לומר שהתירו טלטול מן הצד שתהא להם דירה נאה לכבוד שבת ובה"ג ור"א מתירין הכיבוד ורש"י והר"מ ור"י אוסרין ופוק חזי מאי עמא דבר.
<h2>דף קג.</h2>
שיעור חורש בכל שהוא.
אע"פ שדבר שאינו מתכוין מותר כמו שנתבאר אי הוי פסיק רישיה ולא ימות ואפילו פסיק רישיה דלא ניחא ליה ורבים חולקים ע"ז וזה הפסק להרב ר' אשר מלוניל פסיק רישי' דניחא ליה בההיא מלאכה חייב והיכא דלא ניחא ליה פטור אבל אסור דכמקלקל הוא. היכא דלא אכפת ליה כגון תולש עולשין לאכילה בקרקע של חבירו שהוא מתקן אלא שאינו צריך לאותו תיקון לר"י חייב ולר"ש פטור ויש פסיק רישיה שאין המלאכה אסורה אלא מדרבנן כצירוף וכיוצא בו והיכא דלא מכוין שרי ר"ש אפי' לכתחילה וביאור דין הראשון הוא שתולש עולשין בקרקע שלו אע"פ שמכוין לאכילה ולא לנקות ולתיקון הקרקע חייב שתים כיון דארעא דידיה וצריך לאותו תיקון ומלאכה שצריכה לגופה היא ואפילו ר"ש מודה בה, וכן מל במקום בהרת אע"פ שאינו מכוין לקוץ צריך קרא למשרייה ומשום דאיסור תורה הוא וכיון דמודה ר"ש בפסיק רישיה עשו את שאינו מתכוין כמתכוין וכן הממעט ענפי הדס בי"ט ואפי' לקטן לאכול היכא דלית ליה הושענא אחריתי דפסיק רישיה הוא והוא התיקון שצריך. דין שני פסיק רישיה דפטור והוא המפצע חלזון פי' שדוחקו בידו להוציא דמו ר"י אומר פציעה בכלל פסיק רישיה ופירש"י התם משום דנטילת נשמה הוי קלקול אצל דם הצריך לצביעה לא מחייב משום נטילת נשמה אע"ג דפסיק רישיה הוא וכן החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור על הגומא לדברי הכל מפני שהוא מקלקל, הנה מצאנו שיש פסיק רישיה דפטור מחטאת אפי' לר"י. דין ג' פסיק רישיה שנחלקו בו היכא דהוי תיקון אלא שא"צ כממעט ענפי הדס בי"ט לאכול ויש לו הושענא אחריתי או תלש עולשין בשדה חבירו שהוא מתקן אלא שא"צ לאותו תיקון דר"י מחייב דהא קאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ור"ש פוטר. דין ד' כגון צירוף כדאמר גבי כלי נחושת [מ"א ע"ב] אם נתן לתוכו מים צוננים והא קא מצרף ומלאכה זו אינה אסורה אלא מדרבנן והיכא דלא מכוין שרי ור"ש שרי אפי' לכתחילה ור"י אוסר כדאי' בפ' כירה ע"כ.
<h2>דף קח.</h2>
התולש כמהין ופטריות ממקום גידולן כגון מדופני החביות חייב משום עוקר דבר מגידולו.
<h2>דף קט:</h2>
אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא יבא לידי שחיקת סמנין, כל שהוא מאכל בריאים מותר לאכלו ואע"פ שהן מרפאין ואע"פ שכונתו באכילתן להתרפאות מהן ודיני רפואה הנעשית בשבת יתבארו בדרך ט' בס"ד.
<h2>דף קיא:</h2>
שמן ויין שאין מלבנין אין חוששין אם בגדיו טובל בהן ובלבד שלא יסחוט הבגד שאסור משום דש אם הוציא מתוכו המשקה ואין לחוש שמא יסחוט בו לצורך המשקה שאין רגילות בזה שאין אדם חפץ באותו משקה ומיהו סוחט אפי' כשהמשקה הולך לאיבוד אסרו רוב הגדולים אלא שבעל הערוך מתיר כמו שנתבאר בנ"ד ולדבריו ברזא כרוכה פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם אין כלים תחתיה הואיל והמשקה הנסחט נופל בארץ מותר למשוך הברזא הואיל והמשקה הולך לאיבוד, ור' יצחק בר' שמואל אומר שאיסור מדרבנן יש בדבר אע"פ שהמשקה הולך לאיבוד.
שני מינין יש בענין סחיטה הא' תולדת דש והב' תולדת מלבן.
<h2>דף קכא:</h2>
מותר לדרוס הרוק שעל גבי קרקע והולך לפי תומו.
<h2>דף קכב.</h2>
ויוני שובך ויוני עליה וכן כל דבר שאין מזונותם עליו לא יתן לפניהם מים ולא מזון אבל מותר לאדם להעמיד בהמתו ע"ג עשבים בשבת והיא אוכלת ודין זה יתבאר (בדרך המוצץ) [בדיני מוקצה] בס"ד [לקמן דרך י'].
<h2>דף קכד:</h2>
המרביץ הבית אע"פ שמשוה גומות מותר דכל דבר שאינו מתכוין אפי' לכתחילה מותר, וכן הדין בכבוד הבית ולא הוי פסיק רישיה שאין בכל כיבוד השוואת גומות ולא ברובם והלכך מותר לטלטל מכבדות של תמרה אפי' מחמה לצל הואיל וכיבוד מלאכת היתר הוא זה הפסק לדעת הגאון ר"י ואהר"א אומר שאינו מותר אלא בית שנתכבד מע"ש ואין שם עפר ולא קליפין אלא משום שיער פולין או פירורין רוצה הוא לכבד, והרמב"ן אומר שיש לאסור משום שמזיז עפר אלא שבמקום סעודה דהוי ליה גרף של רעי מותר דלא לצטער מהבלא, אי נמי אפשר לומר שהתירו טלטול מן הצד שתהא להם דירה נאה לכבוד שבת ובה"ג ור"א מתירין הכיבוד ורש"י והר"מ ור"י אוסרין ופוק חזי מאי עמא דבר.
<h2>דף קכה:</h2>
זמורה של גפן הקשורה בטפיח ממלאין בה דשויה כלי לזמורה אבל אינה קשורה אסור גזירה שמא יקטום.
<h2>דף קכח.</h2>
והקוטם בכלי ואפי' בדבר הראוי למאכל בהמה אסור כמו שאמרו האי מאן דפריס סילקא דמי לטוחן ואסור.
המפרק אוכל מתוך פסולת חייב משום שאין מפרקין בשבת אוכל מתוך פסולת כלל ולא הותר אלא למלול לרכך האוכל ויש מתירין למלול באצבע א' על כולן ומתיר ביו"ט בלא שום שינוי ובחבילי אזוב וקורצית וכיוצא בהן מותר למלול בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו אחת כדרך חול בד"א כשהתקינן למאכל בהמה אבל לא תיקנן אסור ולמלול התבלין בשנוי מותר דאמרי' בגמרא [שבת קמ"א ע"א] שהתירו בפלפל בקתא דסכינא.
<h2>דף קלז:</h2>
משמרת התלויה מע"ש אין נותנים בה שמרים בשבת ואצ"ל שאין תולין אותה אבל ביו"ט נותנין לתלויה שמרים.
<h2>דף קלח.</h2>
הבורר שמרים מתוך המשקים ה"ז תולדת בורר.
<h2>דף קלט:</h2>
ומערים בי"ט ותולה אותה ונותן בה פירות ואח"כ אם רצה נותן בה שמרים. משמרת שנתנו בה שמרים מע"ש מותר לתת בה מים בשביל שיצולו ויעברו השמרים אגב המים במשמרת. מסננין היין בסודרין שנקביהם רחבים ונרא' שאין מסננו אלא מפני הגרעינין ואינן כבורר אבל במשמרת אסור אא"כ היה צלול ויין צלול מותר לסננו בשביל הקמחין שקורין קנ"ש כיון שאפשר לשתותו בלא סינון ואין חוששין לסחיטה אם הסודרין מוכנין לכך ומכאן הורה ר"י בר שמואל לסנן משקה שקדים מע"ש דרך מטפחת דליכא משום בורר כיון שיכולים לשתותו בלא סינון קודם לכן וליכא למגזר שמא יסחוט שלא גזרו כן אלא כשהבגד מתלבן בכך ומתכבס.
<h2>דף קמ.</h2>
חרדל שנילוש מע"ש אם אין נדבק ונעשה כלישה למחר ממחו ביד או בכלי ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף לתוך החרדל ודרך טריפה הוא כדרך שטורפין ביצים בקערה וזהו שמכה בכח אבל אם מערב בכף מותר לתת לתוכו ובמכתשת ובעלי אסור שא"א בלא שחיקה. שחלים שטרפן למחר נותן לתוכו פול וגריסין ולא ישחוק אלא מערב וממשיך לתוכן.
עושין ינמולין בשבת וזהו יין ודבש ופלפלין [כותש פלפלין] וכיוצא בהן ביד ובסכין ובקערה ליתן לתוך המאכל בשבת אבל לא במכתשת מפני שהוא טוחן.
אין כוברין התבן בכברה כדי שיפול המוץ ולא יתננה במקום גבוה בשביל שירד המוץ אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס אע"פ שהמוץ נופל מאליו דדבר שאין מתכוין מותר.
<h2>דף קמא.</h2>
ומותר לפרר לחם שאין טחינה אחר טחינה ולרסק דבילה וגרוגרות בשבת בעץ הסכין וביד הפרור מותר ואינו חושש הואיל ומרסק ע"י שינוי.
בפרק תולין לא (לצריכ) [ליצדד] איניש כובא בארעא דילמא אתי לאשוויי גומות בצידוד הכובא פי' שמא יבא להשוות הגומות ביד כדי שלא תתנדנד הכובא.
<h2>דף קמא:</h2>
מלאכה שא"צ לגופה מותרת כר"ש, וזהו שאמרו בכל השבת כולה הלכה כר"ש ובדבר שאינו מתכוין בפי' נקבע הלכה כר"ש ולרבה ס"ל כר"ש במלאכה שא"צ לגופה בענין תינוק מת וכיס תלוי בצוארו דפטור מתרוייהו ודעת הגאון ר"י לא נתברר יפה במלאכה שא"צ לגופה והר"מ מחמיר בה, ונראה לע"ד לומר דמדאשכחן דרבה ס"ל כר"ש הלכתא כותי' ואע"ג דאמימר ורבינא ור"א סברי כר"י הואיל ואינהו ס"ל אפי' בדבר שאינו מתכוין כר"י ואיפסיקא בפי' הלכתא כר"ש בדבר שאינו מתכוין הכי נמי אמרינן במלאכה שאינה צריכה לגופה ומ"ש בפרק מי שהחשיך [קנ"ז, ע"א] בכל השבת כולה הלכה כר"ש הוא כלל גדול לכל הדברים כר"ש בין לדבר שאינו מתכוין ובמלאכה שא"צ לגופה ובמוקצה.
<h2>דף קמג:</h2>
שני מינין יש בענין סחיטה הא' תולדת דש והב' תולדת מלבן.
המעמר חייב ואין עמור אלא כשלוקח הדבר שנתלש וה"ה במקום שנתגדל שם וזהו כעין קמה קצורה שמעמר השבלים ומיהו הר"מ אוסר לאסוף אפי' בבית פירות ולקבצם יחד ובדין זה אבאר עוד בנ"ז מדרך ז' בע"ה.
וסחיטת פירות הוא תולדת מפרק אם צריך למשקין ושלש דינין בסחיטת פירות, זתים וענבים שהם פירות העשוין להוציא מהן משקין אין סוחטין אותן לכתחילה ואם יצאו מהם משקין מעצמן אע"פ שהכניסן לאכילה אסורין חוששין שמא יתן דעתו להוציא מהן משקין ויסחוט תותים ורימונים רובם לאכילה ומיעוטן למשקה ואם הכניסן לאוכלין ויצאו מהם משקין מעצמן מותרין שאין חוששין שמא ימלך ויסחוט שאר פירות כגון עוזרדין ופרישין וחבושין שכולם עומדים לאכילה סוחט אותם לכתחי' שאינו אלא כמפרד אוכל מתוך אוכל ואפי' לסחוט אותן לשם משקה מותר ואין אומרים כיון דחשבינהו הוו להו משקה שום ובוסר ומלילות כיון שעשויין לדכן ולטבל בהן הרי הן כתותים ורמנים ואסור לסוחטן וכ"ש הבוסר שרובו למשקה כבשים ושלקות לגופן מותר לסחוט למימיהם אסור, פי' מלילות הם שבלים שלא בשלו כל צרכן ומרסקן ומשקה זב מהם וטובל בו.
<h2>דף קמד:</h2>
כתב הרב רבינו יהודה כי הרב ר' יוסף התיר לדוך שומים בי"ט ולקחת בוסר ולסחוט משקין שבבוסר על השומין הנדוכין משום דהו"ל משק' הבא לאוכל והוי כסחיטת אשכול לקדירה שיש בה אוכל ולא הודה לו ר"ת ואמר שדוקא נקט אשכול של ענבים הראוי לאכילה אבל בוסר אינו ראוי לאכילה והאוכלו בטלה דעתו ואסור לסחוט אותו אפילו לתוך האוכל משום דהוי בורר אוכל מתוך פסולת וראוי לחוש לדבריו אע"פ שיש מן הגדולים שמתירין.
פי' פעמים שאפי' בידים מותר לסחוט ואפי' בענבים וזיתים כיצד סוחט אדם אשכול ענבים לתוך כלי שיש בו אוכלין ואפי' בשבת שהמשקה נכנס לתוכן ונעשה אוכל וכגון שיש פירורין בכלי שהמשקה נבלע בהן שהמשקה שבא לאוכל כאוכל דמי ויש מי שאוסר לעשות כן בשבת ולא הותר אלא ביו"ט וכן בענין חולב לתוך הקערה שיש בה פירורין דקים שהחלב נבלע בהן יש מתירין אפי' בשבת וגם הרמב"ן מתיר ואומר שאף ע"פ שבא מעז שאסור לסחטה ביו"ט לא נולד מן המוקצה הוא שכל איסור שאינו מעצמו אלא שקפץ עליו ממקום אחר כגון עז שאינו אסור מעצמו אלא מאיסור סחיטה דיו לאיסור עצמו אבל לחלבו לא, ויש מחמיר לומר שלא הותר לחלוב לתוך האוכל אלא בי"ט ובעז העומדת לאכילה וכן ראוי להורות וכתב אהר"א בין בי"ט בין בשבת הסוחט לתוך הקדרה דשרי משום שיש בה אוכל זה דוקא באשכול העומדת לאכילה אבל למשקה אסור ועז לתוך הקדירה נמי דוקא בעומדת לאכילה אבל לחלבה אסור וי"א דדין אחד יש להם בין הכניסן לאוכלין בין למשקין.
<h2>דף קמה:</h2>
פסק לענין גיגית מלאה ענבים בעוטים ויש שם הרבה יין צלול מע"ש אע"פ שגם בשבת עדיין יוצא מהן יין מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית שהיין היוצא בשבת מתבטל ביין שיצא כבר כגון שאינו יוצא אלא מעט מעט שהרי אם היה לבדו אותו יין מעט היוצא לא היה עליו שם יין ולפיכך אינו אוסר ובטל בשאר היין שהואיל ולא היה שם יין באותו מעט היוצא קרינא בי' מין בשאינו מינו ומותר אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין ומאי דאמרינן ריבה אסור היינו כי ליכא יין צלול מע"ש. וענבים שדרכן היטיב והוציא היין ונתנו שם מים לעשות תמד מותר למשוך מהם כיון דסחטן היטב ומותר לשתות ממנו בשבת ואפי' לא נתנו שם מים אלא היין מתמצה וזב מאליו מותר כיון דסחטן היטב בתחלה שכל דבר הבא מעצמו לפני השבת מותר ואין כאן איסור משקין שזבו. תשו' לרשב"א הנדוכין ברגל מחוסרי דיכה הם ותמד היוצא מן היין מותר שמתבטל ברוב כעצים שנשרו מן הדקל וכיון שלא נתברר האיסור מותר אע"ג דהוא דבר שיש לו מתירין, ואם תאמר הא אין מרסקין דברד, ויש לומר דשאני מרסק בידים, אי נמי התם מעיקרא שלג והשתא מים.
<h2>דף קנה.</h2>
אסור להשתמש בצדי אילן וצדי צדדין מותרין הילכך נעץ יתד באילן ותלה ביתד כלכלה אסור להשתמש ביתד ומותר להשתמש בכלכלה.
<h2>דף קנה:</h2>
אין מאכילין חיה ועוף ובהמה כדרכן בחול גזירה שמא יבא לידי לישת קמח וכיוצא בו הלכך לא יאכיל בשבת את הגמל מאכל ג' או ד' ימים, ולא ירביץ אותו ולא יפתח פיו ויתן לתוכו כרשינים ומים בבת אחת וכן לא יתן לתוך פי יונים ותרנגולים למקום שאינן יכולים להחזיר.
ויוני שובך ויוני עליה וכן כל דבר שאין מזונותם עליו לא יתן לפניהם מים ולא מזון אבל מותר לאדם להעמיד בהמתו ע"ג עשבים בשבת והיא אוכלת ודין זה יתבאר (בדרך המוצץ) [בדיני מוקצה] בס"ד [לקמן דרך י'].
ואין גבול במורסן ובאפר ולא בכיוצא בהן, אבל מד"ס אסור.
<h2>דף קנו.</h2>
ומי שנתן מים בע"ש במורסן מותר לגבלו בשבת ע"י שינוי וזהו שמוליך המקל פעם אחד שתי ופ"א ערב ואם אינו מערב יפה מערב לכלי אחר אבל אינו ממרח ביד ולא מסבב.
<h2>דף קנו:</h2>
מחתכין את הנבלה שהיתה חולה מבערב לפני הכלבים והדלועין שנתלשו מבערב לפני הבהמה שאין טחינה בפירות וזה יתבאר יותר בנ"ט מדרך יו"ד.
